מתתיהו (מתי) זלצר

ערך בוויקיפדיה הוא טקסט אנציקלופדי, ומתוקף הגדרתו יש בו רק מה שאדם עשה בחייו. במקרה של מתי זלצר, רק אם נכיר קצת מתכונות אופיו, רוחב לבו והאנושיות שלו, נוכל להבין איך פעל בעולם ומה הניע אותו.

לכן החלטנו לרכז באתר צנוע על שמו, את מה שלא יכול להיכלל בערך שנכתב עליו.

כאן תוכלו לעיין ולקרוא בספר שכתב, "אהבה אמונה תקווה בטחון". זו אסופת סיפורים קצרים וקוריוזים שכתב על עצמו כאדם, אב, חבר ורופא, תמצית זיכרונות מנעוריו, עלייתו ארצה וחייו המקצועיים.

עוד באתר גלריות ובהן תמונותיו מבית חולים רמב"ם, תמונות משפחתיות וכתבות מעיתונים.

הקדשנו גלריה גם לתחביביו –  ציורים שמצאנו בבלוק ובהם קומפוזיציות שיצר מחפצים דוממים,  תמונות נוף שצייר בצבעי אקריליק ותמונות שיצר מחלקי שעונים.

מתי הרופא

מתי, אדם מופנם ורגיש, נשא עמו את זיכרונותיו ומורשת הוריו, אותם איבד בגיל צעיר. הספר שכתב נותן תמונה רחבה עליו מתחילת דרכו כאדם צעיר – יתום, פליט חסר כול, בודד ורעב ללחם במשך שנים רבות.

בהמשך מוקדש הספר לסיפורים שהם אבני דרך מפועלו החלוצי כמנהל מחלקת ילודים במשך עשרות שנים וכמומחה בטיפול בפגים.

מתי היה ידוע בדיאגנוזה המדויקת שלו – הוא היה בודק את התינוק, שומע את האם ומבין את כל התמונה. הוא עבד במסירות ונלחם כדי להציל נפשות של תינוקות ופגים שנולדו טרם זמנם. כאופטימיסט מטבעו הקדיש שעות רבות מזמנו לשיחות עידוד עם הורי הפגים שטופלו במחלקה, ולפעמים אושפזו בה במשך חודשים רבים עד שגדלו והגיעו למשקל של 2.5 קילו. כמה מבני המשפחות שהכיר הפכו לו לחברים קרובים.

כחלוץ בתחום הנאונטולוגיה בתקופה דלת אמצעים, אילץ אותו הטיפול בפגים קטנים במיוחד – פגים שנולדו במשקל 500-600 גרם, לחפש פתרונות יצירתיים כדי לעזור להם לשרוד, כמו, למשל, לאלתר צינורות הנשמה שיתאימו למידותיהם.

כשלימד דורות רבים של אחיות, סטודנטים ורופאים צעירים, שם דגש על הקשר בין גוף ונפש ועל חשיבות הקשרים בין האם לתינוקה. בצניעותו ובביטחון המקצועי שהפגין בעת הבדיקה והטיפול, הוא היה מקור להשראה ונתן דוגמה אישית לצוותים במחלקות שניהל, אותם ראה כבני משפחתו.

הזיכרונות שלנו

מתי היה איש יפה תואר ובעל לב ענקי, אדם שאהב אנשים והם אהבו אותו. בילדותנו כמעט ולא ראינו אותו כי היו לו כ-15 תורנויות בחודש. כל הימים אבא שלנו היה רץ במסדרונות הארוכים של בית החולים בחלוק לבן צח ומעומלן. בכיס אחד נח הסטטוסקופ, ובכיס אחר החזיק כרטיסייה יומית עליה היה רושם בכתב ידו, שורה אחר שורה, את מי עליו לבקר, עם מי עליו לדבר, למי עליו להקדים תור.

אבא שלנו אהב לעזור, עשה טובות מכל הלב למי שביקש, ורבים באו אליו לקבל עצה. הוא כיבד כל אדם, ואף שהיה מנהל מחלקה, דוקטור ופרופסור, תמיד היה מחייך ושואל לשלומם של כל המנקים והמתנדבות שעל פניהם חלף במסדרונות.

בחגי ישראל, אי אפשר היה להיכנס אלינו הביתה. הרצפה הייתה מכוסה בזרי פרחים ובעציצים. הפגים והתינוקות בהם טיפל ואותם גידל בחודשים הראשונים לחייהם, שמרו אתו על קשר שוטף כשגדלו וזה היה לו למקור של שמחה וגאווה.

אבא שלנו יזם, הגה והשקיע מרץ רב בהקמת בית החולים לילדים ע"ש מאיר, הראשון מסוגו בארץ. כשהושלם הבניין, הוא פרש לגמלאות ולהמשך קריירה מקצועית כמנהל בקופת חולים מכבי.

בשעות הפנאי המועטות שלו אהב לשפץ רהיטים שמצא ברחוב, לצייר וליצור בעדינות בפינצטה תמונות מחלקי שעונים מכניים שפירק והרכיב מחדש. הוא גם היה אספן, ובמשך השנים יצר אוספים קטנים ומקסימים, מפריטים שמצא בשיטוטיו בשוקי פשפשים ברחבי העולם. זה התחיל באוסף מקלות הליכה מגוון ורב-לאומי, שבו היה גאה מאוד. בתקופה בה עישן מקטרת, אותה פיטם בטבק ארימור ריחני, התחיל לאסוף מקטרות. אחר כך הגיעו גביעי הכסף והשעונים. על קיר המטבח היו תלויים סירי נחושת לפי הגודל, כמו סדרה שיצר אמן. הוא ואימא היו יושבים זה לצד זו ואורגים יחד שטיחי צמר בעבודת יד, ובנסיעותיהם לחו"ל הם אספו כלים נאים וטיפחו את הבית.

הוא היה מאושר כשנולדו והגיעו נכדיו תום וגילי, גל ועדי, ואהב לבלות אתם.

מירהל'ה האהובה שלו, אימא שלנו, הייתה המשענת והגב החזק שלו, ועמוד התווך של המשפחה.
אנחנו תמיד זוכרות את חביבותו ומאור פניו וכמה חשוב היה לו שנתכנס סביב שולחן האוכל. בשבילנו הוא תמיד יהיה אבא שלנו אבל גם הרופא.

בנותיו, מלי ליפמן ואלישבע זלצר