תגובות קוראים

תגובת רותי פן, בתו של יחיאל האח הבכור שמתי בן הזקונים, נולד ביום בר המצווה, שלו כותבת:

אלישבע ומלי יקירותי,

התרגשות גדולה אפפה אותי בעת קריאת החומרים שהעליתן לאתר לכבודו של דוד מתי. כל חיי אנצור בליבי את הרגע בו פקחתי את עיני לאחר שיואב נולד, ולצידי עמדו מתי ומירה. מתי מיד נכנס ל״עבודה״ ונסך בי שלווה וביטחון. הוא גם כתב מיד לקולגות שלו בארה״ב וברחבי תבל, וביחד איתם הגיע למסקנה שהמקום הטוב ביותר לנתח את יואב ולטפל בו הוא דווקא בית החולים ״קפלן״ ברחובות. וכך היה. דוד מתי ליווה את ילדותו של יואב באהבה ובמקצועיות, שחיזקו אותנו רבות.

אני גם זוכרת באהבה רבה את חופשות הקיץ בביתם של מתי ומירה. כמה אהבה הייתה בבית הזה. כמה כבוד הדדי, וכמה חיכיתי לחופשות האלה.

עד היום, כשאנחנו בחיפה (לעיתים רחוקות, יש לציין… חיפה היא בסוף העולם😉) אני תמיד מפנה את ראשי לעבר רחוב אלחנן וליבי יוצא לבית מספר 10.

אלישבע ומלי, מפעל ההנצחה שהקמתן מרגש ומשמח. תודה על רגעים קטנים של אושר וגעגועים לטוב הזה. רותי

עודד ערן בנה של הדסה אחות של מתי כותב:

גם אני מודה למתי ומירה

שבדירה של הורי ברחוב ארלוזרוב 20 בתל אביב שבו השתכנו כל דודי ממשפחת זלצר בבואם לפלשתינה, הם טיפלו בי יפה ולקחו אותי לגן בבקר. מתי ילק איתי את המיטה והשאיר לי מקום.

שבגיל 16 הייתי בשומריה (כנוס כל השומר הצעיר) על הכרמל. מישהו תקע לי לפיד בוער לעיניים. הובהלתי לרמב"ם ועיני ניצלו. מתי טיפל בי ואח"כ הייתי כמה ימים בהחלמה באלחנן 10.

שהיה אח וגיס אוהב ודואג להורי הדסה וצבי.

תמיד התפעלתי מכל דודי במשפחת זלצר, מהתמודדות שלהם במלחמת העולם השנייה עם המצב, ושמירת הקשר ביניהם למרות הנדודים והריחוק.

יהיה זכרם ברוך. וגם של דני אחי. תודה למלי ואלישבע. שנה טובה ובריאה לכולם

רותי פן נזכרת:

לקראת המעבר של שמוליק ושלי לדירתנו החדשה במודיעין, אנחנו גורסים אלפי דפים ששמרנו המון שנים ושאין בם צורך יותר. במסגרת האוצרות שאנחנו מוצאים, (ויש כמה וכמה אוצרות עם ערך היסטורי), מצאנו אתמול את מודעת האירוסין של מתי ומירה, מחודש ספטמבר 1949, בעתון ״הארץ״. צילמתי גם את כותרת העיתון ובה התאריך של פרסום מודעת האירוסין. היות ומתי ומירה נישאו רק ב-4.1.1951, נזכרתי גם בסיפור שיחיאל סיפר לי בילדותי המון פעמים, היות וממש אהבתי לשמוע את הסיפור הזה. תמיד הפליא אותי למה עברה שנה וחצי מיום האירוסין ליום הנישואין של מתי ומירה. ובכן, אבא סיפר לי בנימה משועשעת ומאד מאד אוהבת, שפולה אימה של מירה לא ממש האמינה שמתי לא ימצא לו מישהי אחרת להתאהב בה בארה״ב, לשם נסע להשתלמות. על כן עמדה על כך שטרם נסיעתו הארוכה, יתארס למירה׳לה. וכך היה. אבא סיפר לי שמתי כל כך אהב את מירה ומירה אותו, שהאהבה הזאת בין כה וכה מילאה את האוקיאנוס בין היבשות, והמרחק והזמן לא יכלו לה.

אבא שלי מאד התרגש מזה שאני נולדתי תוך כדי החתונה של מתי ומירה, ובאותו התאריך. זה היה מאד משמעותי בשבילו. בימי הולדתי תמיד הרמנו כוסית גם למירה ומתי. זו הייתה שמחה כפולה.

בכלל, מה שאני נושאת בקרבי כל חיי היא הלכידות בין שבעת האחים והאחיות. מין לכידות שורשית, אוהבת, גזעית ועם התייצבות לכל צורך. היו מריבות קטנות וגדולות כמו בין כל האחים/אחיות בתבל. אבל מה שאני ספגתי זה את לכידות השבט הזלצרי.

דודי זלצר בנו של (יששכר) סושקה כותב:

לכל בני הדודים ובנות הדודות,

הקריאה של בזיכרונות של אלישבע, מלי עודד ורותי לחצו על הכפתור memory בדיסק שאצלי בראש.

אני מעלה על הכתב ללא סדר כרונולוגי או חשיבות זיכרונות ילדות ונערות שכולכם תבינו כי הייתם שם.

הוספתי לרשימה גם את משה אליצור. אין לי את הכתובת של אורנה. אני מבקש מדגנית שתעביר לה.

נתחיל בדירה שבקומה השלישית שברחוב ארלוזורוב 18 בתל אביב. אני זוכר את המרצפות הצהובות. אז בשנות החמישים, הדירה כבר הייתה ישנה והרבה מהאריחים היו משוחררים וההליכה עליהם לוותה ברעש קל. יצא לי לצפות מהמרפסת בעדלאידע המפורסמת של תל אביב. התהלוכה עברה ברחוב בן יהודה הסמוך. כשרוח'לה נפטרה, לא נכחתי בהלוויה (עד גיל 27 פחדתי להיכנס לבתי קברות) שנים מאוחר יותר לקח אותי אבי לקבר שלה ואני זוכר את המצבה בצורת לב.

משפחת שצ'יגליק גרה בשנות החמישים ברחוב הוברמן בתל אביב. כילד בן חמש או שש אני זוכר את אתר הבניה של היכל התרבות. מהמרפסת שבקומה שניה או שלישית ראיתי את השיפועים של האולם לפני שבנו את הגג של המבנה. אגב, בבתים ברחוב הוברמן היו מותקנות מעליות. הנסיעה הראשונה שלי במעלית הייתה שם.

לדוד פרץ היה אז טנדר אמריקאי (אם אני זוכר נכון – מתוצרת פורד) בצבע כחול כהה . אני לא זוכר את הנסיבות אבל פעם נסעתי בטנדר שהיה פתוח מאחור.

לדוד יחיאל היה ג'יפ שהיה רכב צמוד מעירית תל אביב. אני זוכר שהיינו מצטופפים ונוסעים לבקר את משפחת שביט בהרצליה פיתוח.

לפני שעברו לגור ברחוב יד מרדכי 2 בגבעתיים, גרה משפחת אליצור בשיכון ביצרון בתל אביב. לדודה סוניה היה גן ילדים. בסוף שנות החמישים, באחת השבתות, סושקה, תמרה, מלי ואני צעדנו לאורך רחוב קפלן. חצינו את המוסררה (בקיץ הנחל היה חרב) והגענו לביקור בבית שבשיכון ביצרון.

אני זוכר שביקרנו את מירה ומתי עוד כשגרו ברחוב שדרות או"ם 38 בחיפה. כיום נקרא הרחוב שדרות הציונות עקב הכרזת האו"ם שהציונות היא תנועה גזענית.

לדוד מתי היה רכב מסוג Henry  J.  הצבע היה סגול כמו שבתמונה המצורפת. הרכב היה מטופל במוסך של עזריאל שהוא וסימה אשתו גרו בסמוך לאלחנן 10 והם הפכו לחברים קרובים ביותר של מתי ומירה (דרג משפחה)

בחדר העבודה של דוד מתי הייתה תמונה גדולה על הקיר. זאת הייתה "תמונת פטנט".  היא הפכה למיטת טיפולים כאשר בהזזת וו היא נפתחה על ציר והמסגרת של התמונה הפכה לרגליים של המיטה.

בכניסה לחדר, מצד שמאל, היה מדף עם אוסף המקטרות של דוד מתי. אני זוכר מקטרת מיוחדת במינה, גדולה במיוחד. מתי סיפר לי שהיא מקטרת שלום של אינדיאנים. אם זכרוני לא מטעה אותי,  הוא קיבל את המקטרת במתנה מאקי שביט.

בין המקטרות שכנה לה במקום של כבוד סכין שבריה קטנה שמתי מצא בזמן הקרבות לכיבוש עכו במלחמת העצמאות. בכל ביקור הייתי רץ למדף ומלטף את השבריה. דוד מתי הבחין שאני חפץ מאוד בסכין והוא הבטיח לי שלחגיגת בר המצווה שלי הוא ייתן לי את אותה במתנה. הגיע היום המיוחל, ואכן הוא עמד בהבטחתו. הסכין מלווה אותי מאז. היא נמצאת על שולחן הכתיבה במשרד שלי ואני משתמש בה לפתיחת מעטפות וחילוץ סיכות. אני מצרף תמונה של הסכין.

מחר, ג' תשרי, זהו יום הולדתי לפי התאריך העברי. אני בן 71.  ברית המילה שלי נערכה ביום כיפור. כל הדודים והדודות היו מזכירים לי שהם נאלצו ללכת ברגל מתל אביב לרמת גן כדי לקחת חלק בטכס.

דוד צבי היה מלווה את התזכורת בצביטה בלחי. זה נעשה מאהבה אבל אני זוכר את עצמי נותן מבט בירון שביט. גם הוא לא אהב את צביטת החיבה של צבי.

לדוד צבי ודודה הדסה היה רכב פג'ו 404. לדוד משה ודודה שרה היה רכב ווקסהול בצבע תכלת.

משה אליצור נהג בפולקסוואגן Karmen Ghia

אני מצרף למייל זה את התמונה של האחים והאחיות בהרכב חסר. דודה רחל ודוד משה כבר נפטרו בזמן שהתמונה צולמה בהרי ירושלים, במסיבת בת המצווה של עדי, בתם של מיקי עודד ערן.

נקודה ראויה לציון: יצחק זלצר ז"ל (הבן של דוד חיים) ואני, דוד זלצר, היחידים שנושאים את שם המשפחה זלצר. אבד לי הקשר עם יצחק זלצר עוד לפני שנפטר ואני לא זוכר אם היה לו בן.  בני דן זלצר, הוא הממשיך של המשפחה ויש לו בן ששמו יונה זלצר, שבתאריך 19 לדצמבר 2020 יחגוג יומולדת 3.

אני מאחל לכולנו, שנעבור את משבר הקורונה בשלום.

שנה טובה, דוד זלצר

ניצה זלצר: סיימתי כרגע לקרוא על מתי. יופי של אתר עשית. כל הכבוד. אפילו אני שהצטרפתי לזלצרים יותר מאוחר התמונות העלו בי זיכרונות מהבית, הארוחות, האוספים ועוד.

אורי זלצר בנה של מלי זלצר בת דודתי כותב:

שמחתי והתרגשתי לקרוא את הדברים שאת ומלי כתבתן.

מתי היה כמו סבא בשבילי. תמיד התרגשתי לקראת ביקור בבית שלו ושל מירה וכל אותם אוספים שתיארת באתר נראו בעיניי (בתור ילד קטן) כאסופת חפצים מופלאים.

את הערך בויקיפדיה שלחתי בגאווה לכמה חברים טובים וכתבתי – תראו, זה אח של סבא שלי!

בנוסף, אני זוכר עד כמה אימא שלי ז״ל אהבה את מתי ומירה והייתה קשורה אליהם כל כך. יש לך קילומטרז׳ יותר ארוך ממני בכל מה שקשור אליה, אבל בתור הבן שלה – אני זוכר כיצד הייתה מדברת על החופשות שחוותה כילדה אצלכם בבית, ועל מתי ומירה בכלל, בתור נקודות אור ושמחה.

אני מאחל לך ומלי ולכל המשפחה שנה טובה יותר ועם הרבה אהבה, אמונה, תקווה ובטחון.

באהבה, אורי

יעל אריאל, חברתי שישבה לידי בתיכון כותבת:

קראתי ומאד התרשמתי.

אינני יודעת אם את זוכרת, אבל אביך ביקר אותי בבית החולים מיד לאחר שאיילת נולדה, כדי לאשר בפניי שנולדה לי בת בריאה. גם כשזיו נולד הוא התייצב לבדוק את הרך הנולד וכל הצוות באלישע חשב שאני בטח המיוחסת שבמיוחסות, כי נולד לי בן במשקל שמנמן ולא פג בתת משקל. לעולם אזכור את הביטחון שאביך נסך בי באחד הימים הקשים, אי פעם, כשאיילת הייתה בת שבועיים וחשתי שמשהו ממש לא בסדר אתה. אביך הורה לי לבטוח תמיד באינסטיקטים שלי כאימא ומיד זימן אותי לבדיקה בביתם של הוריך ברחוב אלחנן 10. פגשתי את אביך שוב לאחר מותה של מור וישבנו במטבח ביתכם בליאון בלום. אביך שטח בפניי את כאבו ותיסכולו שעל אף שנתן חיים לכל כך הרבה יילודים, נבצר ממנו להושיע את נכדתו, בתך… אחלה אבא היה לך. זוכרת אותו בהערכה ובהערצה, משכמו ומעלה, תרתי משמע. שמחה שזכיתי להכירו ותודה ששיתפת אותי.

 

Gallery not found.